לָמָּה עַגְנוֹן
אני ממש אוהב לקרוא את אשכול נבו. קראתי כמעט כל דבר שגרוסמן כתב. ועמוס עוז. ושירים של לאה גולדברג.
אבל לא הייתי מתחיל בלוג או פודקאסט שמוקדש ליצירה של מישהו מהם. ועגנון – כן. למה?
קורא בן זמננו יכול לקחת ספר של אשכול נבו ולצלול ישר פנימה. השפה, הדמויות, מכלול ההקשרים – כולם זמינים לנו לגמרי. אצל גרוסמן צריך לפעמים לחפור קצת יותר, אבל בכל זאת היצירה נגישה.
זה פחות נכון אצל עגנון. השפה פחות מובנת וההקשרים התרבותיים והספרותיים מרובים יותר, נעלמים יותר, ובעיקר הרבה פחות נגישים לנו, בישראל של המאה ה-21. השם של הפודקאסט – ש"י עגנון בעברית – ניתן בהשראת תלמיד תיכון מתוסכל שהתפרץ על המורה שלו: "אם עגנון היה סופר כזה חשוב, אז למה אף אחד לא תרגם אותו לעברית?"
אבל, כמו שאני גיליתי במסע האישי שלי, והרבה אחרים גילו עוד לפני, ברגע שמתרגלים לצליל השונה, ומתחילים להכיר את הדמויות והעולם שבו הן פועלות. ובעיקר, אם מוכנים לעשות טיפה מחקר ולחשוף את ההקשרים הספרותיים שעגנון תופר ליצירה שלו, מגלים עולם מופלא.
טוב נו, אני גם חייב להודות: אני פשוט מת על הסיפורים של היהודי הגלותי הזה. כל פעם מחדש הוא מצחיק אותי ומרגש אותי ומלמד אותי משהו חדש. זה ממש כיף גדול.
דרך היצירה של עגנון אני, והמון קוראים אחרים, מגלים דמויות שחיות בעולם קצת שונה אבל הם אנשים בשר ודם, ודרך הסיפורים שלהם אנחנו מגלים המון על החיים שלנו עצמנו. עם רמז פה ושם, פירוש של מילה נדירה, מובאה נכונה מהתנ"ך או מהתלמוד, פתאום העולם שלנו עצמנו מועשר באלפי שנה של יצירה יהודית ובדמויות שמככבות גבוה ברשימת ה "הייתי רוצה לשתות אתו קפה".
הייתי נותן הרבה בעבור ערב של ברידג' עם צירל מסיפור פשוט. עבור טיול מודרך בעיר העתיקה עם תהילה. או אפילו עבור סופ"ש בצימר הקריפי של האדונית. אבל אי אפשר. אז במקום, אפשר להקשיב לפודקאסט.
