המוטיב של שלוש אחיות עם כוחות מגיים הוא מוטיב עתיק בספרות המערבית. ניתן אולי לראות את האזכור הראשון שלו בשלוש המויירות היווניות, אותן אחיות מיתיות הקוצבות את גורלו של אדם. הראשונה טווה את החוט. השניה מודדת את אורכו. והשלישית, אולי היא מלאך המוות, גוזרת את החוט לאורך שנקצב.
המחזה מקבת של שייקספיר נפתח בסצנה שבה שלוש מכשפות מספקות רמזים סתומים לגורלו של המלך העתידי של סקוטלנד.
הציטוט שהקראתי של דויד גרוסמן הוא מתוך הנאום שלו בטקס קבלת דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית.
… אני מכיר את העונג שיש בַּיצירה, בבריאת עולמו השלם של סיפור מאלפי פרטים ועובדות. יש סוג מיוחד של התפעמות שאני חש, כאשר דמות שהמצאתי מתחילה פתאום 'להקדים אותי', לרוץ ולמשוך אותי אחריה: פתאום היא, המומצאת, הבִּדיונית, יודעת יותר ממני על גורלה, על עתידה, על דמויות אחרות בסיפור, והיא מזרימה אלי, לא ברור לי איך, חומרי-חיים, ורעיונות, ותהפוכות של עלילה ותובנות שלא ידעתי שיש בי.
מיכאלנג'לו רואה צורות מוגמרות בגוש שיש גולמי. מבחינתו הוא לא יוצר. הוא רק מגלה את הפסל שאלוהים יצר בתוך השיש.
עגנון רומז לנו שגם הוא, הסופר, אין לו חופש החלטה לגבי גורלן של הדמויות. הן לכודות במסלול שאלוהים בחר עבורן.
