בדמי ימיה – חלק ראשון

״בדמי ימיה״ הוא אחד הסיפורים האינטימיים ביותר של עגנון. למרות שהמספר, תרצה, היא מספרת, והיא מדברת בשפה מליצית ותנכית ששונה מאוד משפת הדיבור של עגנון, אי אפשר לטעות בהזדהות העמוקה של עגנון עם תרצה.

״בדמי ימיה״ מספר שני סיפורי אהבה חוצי דורות, סיפורי אהבה שבורים שמנסים לתקן קלקולים עמוקים בהצלחה חלקית. ואולי לא?

גיבורי הסיפור, ביחוד תרצה ועקביה מזל, הם גיבורים אייקוניים של הספרות העברית. הם מבליחים מדי פעם גם בסיפורים אחרים של עגנון, דמויות שרירות וקיימות ביקום העגנוני.

״בדמי ימיה״ הוא הסיפור הפותח את הקובץ ״על כפות המנעול״ שהתפרסם בהוצאת שוקן.

 

בדמי ימיה - תאטרון החאן

נזכרים בפרק:

אין הרבה הקלטות של עגנון, ובפרט לא של עגנון המקריא מיצירותיו. זהו אחד המקרים הנדירים האלו: ש"י עגנון מקריא מתוך "בדמי ימיה".

"מזרח" הוא קישוט מסורתי בבתים יהודיים המורה את הכיוון אליו מתפללים, כיוון ירושלים. עקביה ולאה מתארסים מול המזרח. ותרצה עושה תיקון היסטורי ומשחזרת את אותה סצנה ממש, לפני המזרח, בדור שלאחרי.

היום, למיטב ידיעתי, זהו קישוט פחות פופולרי. אלו מספר דוגמאות מן העבר.

עקביה הוא סטודנט בווינה. אז, בסביבות השנה 1900, ווינה היא מרכז העולם התרבותי. עקביה יוצא למסע שורשים בגליציה, אירופה המזרחית של היום: אזורי הספר של רומניה, פולין, אוקראינה, בילורוס. אפשר להתרשם מהשוני הרב בין הציויליזציה שממנה עקביה מגיע, והאזור הכפרי שם הוא בוחר להתיישב. בחירתו של עקביה אינה "טבעית" ויש מקום לתמוה על המניעים שלו.